"חיים דלים הם אלה שאין להם מטרה אחרת אלא לצבור כסף"
שני עובדים, מהסוג שאחראי- המשמרת אהב לשנוא, לא הגיעו בבוקר למחלקת הייצור וזה כנראה יותר חשוב בעניו מאיזו ציפור שנהרגה לפני יומיים.
"בוקר טוב לכולם," אמר אחראי המשמרת. "אני רואה שלשניים מאיתנו יש משהו חשוב יותר לעשות מאשר להתייצב כאן הבוקר. חבל לי שאנחנו צריכים להתחיל ככה את היום." שני עובדים דיברו בשקט ביניהם. "צריך לייצר כמות גדולה היום," הוא נעצר לרגע, וסרק את החלל סביבו בחיפוש אחר מקור הרעש. "אז קדימה לעבודה." העובדים התפזרו בחדר, כל אחד לעמדה שלו. האחראי וידא שכולם בעמדותיהם, ואז ניגש לשני העובדים שהתלחששו במהלך שיחת הבוקר, וערך איתם שיחה בצד.
"את חושבת ששוב יש לאילן בעיות במשפחה?" שאלה ג'יין את אחת העובדות.
"גם אם כן, זה לא תירוץ שהם מוכנים לקבל," אמרה העובדת, ושלי ראתה איך היא מאטה את קצב עבודתה במחאה נגד המפעל. "אנחנו יכולים למות. מבחינתם, העיקר שנמשיך לייצר חולצות." היא הוסיפה.
"לא שיש לי מה להציע לך," התערבה שלי בשיחה "אבל אם תעבדי לאט זה לא יגרום לבעיות של אילן להעלם."
בעברו השני של החדר נשמעו צעקות ומישהו טרק את הדלת בחוזקה.
חלק מהעובדים הביטו לכיוון, כדי לראות מה קרה. אחראי המשמרת יצא בעקבותיו,וגם הטריקה שלו הורגשה היטב. לרגע כולם השתתקו ורק המנועים נשמעו כרגיל. הצרחות מבחוץ התחלפו בבכי. שלי לא תיארה לעצמה שאחראי המשמרת הכה את העובד המסכן. האחראי נכנס פנימה לאחר מס' דק' והתנהג כאילו כלום לא קרה.
הזמן חלף בעצלתיים, וטריקת הדלת נהייתה לניצת הדובדבן,שגדל מרכילות עסיסית והבשיל מריבוי גרסאות עד סופו של החודש. חייהם האפורים של העובדים נצבעו בשיטתיות מדי יום באדום, כחול ומה לא, בידי שלטי חוצות מרהיבים שקרצו לבאים ולשבים. אפילו לשלי היה קשה להתמודד עם השפעתם.
"אין לי כסף לזה. אני אקנה לך בגדים במקום אחר. אפילו יפים יותר," אמרה שלי נואשות לבנה.
"אבל אמא..." אמר הילד בקול מתחנן "לכל החברים שלי יש כאלה. מה את רוצה,שאני ארגיש כמו מסכן?"
היא הביטה בו בחוסר אונים, כשם שהביטה במנהל כשדרש ממנה להישאר שעות נוספות. מצד אחד היא צריכה את הכסף. מחשבות החלו להתרוצץ בראשה: 'אני אשאר שעות נוספות,' מצד שני יש לה צורך לרצות אותו: "אני אקנה לך, אבל רק הפעם." היא אמרה.
"תודה," אמר הילד וחייך בשביעות רצון. לפחות הוא נשאר איתה גם אחרי שקיבל את מה שרצה, משום שהמנהל אף פעם לא היה מרוצה. לאחר מספר ימים הוא זימן אותה לשיחה:
"יש לך מזל שהמפעל נסגר בקרוב, אחרת כבר מזמן הייתי מפטר אותך. תביני, אנחנו משלמים לך על כל דקה. את לא יכולה לנוח על חשבון העבודה שלא במסגרת ההפסקה."
"נחתי רק לרגע," אמרה שלי "ועל כל רגע משלמים," פסק המנהל. שלי עזבה את החדר ממורמרת ומתוסכלת. והחליטה להצטרף לקבוצת העובדים שהתארגנה בסתר נגד המפעל. בשלב הזה, רוב המחלקה כבר הייתה מעורבת בפעילות נגד המפעל. אילן היה מאושר.
***
"אור קטן מגרש חושך גדול"
שבוע חלף במרוצת הימים ותקופה התקרבה אל קיצה. אחראי המשמרת הפסיק את נאומי הבוקר על עובדים שלא באים לעבודה.
בלילה שלפני הסגירה, ניצבנו מחוץ למפעל במדים שחורים, רעולי פנים, אוחזים בלפידים, מקלות ואבנים. נעמדתי מעל כולם על תלולית חול קטנה ומאחוריי התנוסס המפעל.
"אחים ואחיות," קראתי "המקום המטונף הזה זיהם את האוויר שלנו, את המים שלנו ואת האדמה שלנו. ועכשיו,הגיע הזמן-" נעצרתי לרגע כדי ליצור אפקט דרמטי "עכשיו הגיע הזמן שאנחנו ננקה אחריו!"
כולם שאגו והניפו את ידיהם לאוויר לאות הסכמה. "הגיע הזמן שנחזיר את מה שנלקח מאיתנו, כי מגיעים לנו מים, מגיע לנו אוויר נקי ומגיע לנו לחיות! בואו להשיב למפעל את מה שייצר. אנחנו, הסחורה האנושית, שפג תוקפה!"
הורתי בלפידי המונף להסתער על המבנה המפלצתי. כולם הסתערו בשאגות. שלי רצה בכל כוחה יחד עם חבריה לצידי ולצד ג'יין. השלכנו אבנים על המבנה,ניפצנו את החלונות והרסנו כל מה שניכר בדרכינו. אני ושלי המתנו ליד המכונה הגדולה בזמן שג'יין שפכה נפט מסביבה. כל העובדים יצאו מהבניין ורק שלושתנו עמדנו בפנים. "מוכנים?" שאלה שלי,שהייתה בינינו והפנתה חצי ראש לעבר כל אחד. חייכנו בעונג ואז צעדנו לכיוון היציאה וכשהרגשנו מספיק בטוחים מפני האש הקרבה, השלכתי את הלפיד והמבנה כולו עלה בלהבות. יצאנו החוצה בתרועות שמחה וכל העובדים שהמתינו לנו, השמיעו קולות אהדה.
"עשינו את זה!" אמרתי בהתרגשות "הייתם מאמינים?"
דממה. אין קול ואין עונה. "חברים?" התחלתי להסתובב במקום, וחיפשתי אחר כולם, אבל לא ראיתי אף אחד. הרגשתי כאילו מישהו איום מתעורר בראשי ומנסה לצאת החוצה. כל מחשבה של שמחה על השמדת המפעל פינתה מקום למודעות חדשה שתפקוד אותי בתוך מספר רגעים. בעודי מנסה להבין מה מע קולה של שלי מרחוק. וככל שקולה התקרב, כך היצור בראשי הלך ודעך.
More reviews about the Corporation Part B