אנשי התחנה לא היה הסרט הקומי הקליל שציפיתי לראות.
יתאים יותר לומר שזהו סרט בלתי רגיל, נוגע ללב בפשטותו.
גיבור הסרט הוא
פין (-פטר דינקלאג'), גמד מבוגר, שפרט לחבר אחד חי חיים שקטים ללא הרבה מגע אנושי. יש לו תחביב אחד, תשוקה ממש, לכל מה שקשור לרכבות. כאשר חברו נפטר ומוריש לו בית בסמוך לתחנת רכבת ישנה ונטושה, פין אורז את חפציו ועובר לבית התחנה הישן.
מעבר זה מפגיש את פין עם
גו'(בובי קאנאוול)בעל דוכן על גלגלים לממכר מזון ושתייה. ג'ו ,אדם עליז מטבעו, נדיב, שובה לב, משתוקק למגע אנושי,בא מדי בוקר ומחנה את רכבו בסמוך לבית התחנה. הגילוי שסוף סוף יש שם מישהו ליידו,גורם לו שמחה רבה (אתם לא מדמיינים). הוא בכלל לא מתייחס לעניין הגודל של פין, אך פין, למרות לבביותו של ג'ו נשאר מסוגר. הוא פשוט מעדיף להיות לבד, כפי שהוא מבהיר לג'ו בכל פעם שזה מביא לו קפה או מציע לו ללכת לשתות יחד בירה.
בהמשך, פין פוגש את
אוליביה-(פטרישיה קלרקסון), אמנית נאה ועצובה הנאבקת עם משבר נישואיה. נסיבות המפגש ביניהם גרמו לי לפרוץ בצחוק גדול - פעמיים (ומי שראה את הסרט מבין). אך למרות שהייתי משועשעת מהמתרחש על המסך, לא כך פין. הוא נותר קשה ומסוגר, עונה על כל שאלה שנשאל, אך אף פעם לא מוסיף דבר משלו...
פין הינו אדם די רגיל, לדבריו, אך בשל היותו גמד הוא חריג, שונה. כל חייו הוא היה מקור להתעניינות או ללעג, ובשל סיבה זאת, והחיים הפכו אותו לחשדן ומסוגר,אדם שמסתדר לבד ואינו זקוק לאיש. מה שקורה בסרט הוא שבין פין, ג'ו ואוליביה מתהווה חברות מיוחדת. השפה הבלתי מדוברת ביניהם אומרת המון. אבל דווקא כאשר פותחים את הלב אפשר הכי להיפגע...היחסים ביניהם אינם באים בקלות לאף אחד מהם.
הסרט מעניין למרות שכאילו לא מתרחש בו כמעט כלום. באופן כללי אין בו חתירה לקראת שום פואנטה גדולה, הוא פשוט מציג חיים, ויחסים בין אנשים שלכאורה אין להם דבר משותף ,מלבד-הבדידות...עד שיד המקרה מפגישה ביניהם, ובין השלושה מתרקם קשר אמיתי. מתברר שאפילו בבדידות טוב יותר לחלוק...