Berliner Morgenpost
מה עושים גברים ונשים כשהם ישנים יחד (Berliner Morgenpost 25/7/2007) כאשר נודע ברבים שאסירים ישנים בתאם בצפיפות רבה מדי, ארגוני זכויות האדם משמיעים מייד קול זעקה. ובצדק. לעומת זאת, לקבוצת האוכלוסיה הגדולה ביותר בעולם – אין לובי כזה. מיליארדי בני אדם נאלצים לשהות כשליש מחייהם על שטח של 4 מטרים רבועים בממוצע – במחיצתו של אדם נוסף. נכון, הם בחרו בגורל הזה מרצונם. אבל כל אדם שאינו חי לבדו, מכיר את תחושת הציפייה לנסיעת העסקים הבאה של בן/בת הזוג האהוב/ה. סוף סוף יוכל שוב להשתרע לבדו במיטה, באלכסון ולא בשוליים. בלי נחירות, בלי חבטות חוזרות ונשנות מהמרפק של האחר או מברכו. לא יפה להרגיש כך, וכמובן גם יש רבים שרוצים לישון ליד בן הזוג . אבל כל אדם נורמלי מגיע במוקדם או במאוחר להכרה: לא החיים יחד קשים, אלא השינה יחד. מאמר שמפרסם קונו ננזל ב-25/7/2007 בעיתון Berliner Morgenpost עוסק בנושא הזה, ומאפשר לנו הצצה מעניינת לחדר המיטות האירופי. מחקרים שנעשו בגרמניה העלו שאדם ממוצע ישן שבע שעות ו-8 דקות בלילה. בפרק זמן זה הוא עושה 20 שינויי תנוחה גדולים ו-50 תנועות קטנות. כמו כן עולה מהמחקרים ששני שלישים מהגרמנים ישנים על מזרן קפיצים, ושליש על מזרן ממולא בחומר סינתטי. מזרני קפיצים נמעכים ככל שהם מתיישנים, וחדלים להיות נוחים. התוצאה היא שבמשך הלילה האדם הממוצע מתעורר 28 פעמים בלילה – מחבטות, ממזרן עקום וגם מסיבות אחרות. אגב, נשים שוכבות במיטה בלא להירדם זמן רב יותר מגברים. גם זה נבדק באופן מדעי, וכנראה נובע מסיבות ביולוגיות. בחברות אנושיות קדומות ישן האדם בקבוצות. לצד האשה, לא שכב בן זוגה, אלא התינוק שלה, והיא התעוררה פעמים רבות לקול בכיו. היום, הגבר תופס את מקומו של התינוק, אך האשה ממשיכה באופן אינסטינקטיווי למלא את תפקיד האם. היא שוכבת ערה עד ש"התינוק" המגודל שלצידה מתחיל לנחור, ונמנעת מלהעיר אותו גם כאשר הנחירות מגיעות לממדים מפלצתיים. גברים, לעומת זאת, הם חסרי רחמים מבחינה זו. האם התנוחה שבה האדם שוכב חשובה ליכולתו לישון? עד לא מכבר רווחה הדעה שזה חשוב. זה התחיל בשנת 2004 כאשר פרסומים שטחיים בכלי התקשורת על מחקר של שני מדענים אמריקנים, מרק גולסטון וסמואל דונקל, טלטלו את מיטותיהם של האירופים טלטלה עזה. הצהובונים בגרמניה הודיעו בקול תרועה: "תנוחת השינה שלך אומרת הכל על טיב הזוגיות שלך". המאמרים שנשאו את הכותרת הזו העבירו עימה את המסר: "מי שבשנתו שלא נוגע בבן/בת זוגו לפחות בישבנו בעת השינה, מוטב לו שיתגרש מייד". שינה בשני צידי מיטה היא אינדיקציה למתחים ולמשברים; אם בני הזוג לופתים זה את זו בזמן השינה, זהו סימן ברור לאהבה גדולה. לכך היו תוצאות נוראות: זוגות ותיקים שמצאו במשך השנים את החלוקה הנכונה של יצועם, הכריחו את עצמם לישון כל הלילה חבוקים, וכמובן לא יכלו להירדם. בסופו של דבר גרם השינוי למשברי יחסים ביניהם, ואפילו לנזק עקיף לכלל המשק, שכן האיחורים לעבודה ועייפות העובדים היו כנראה עצומים. היום אנחנו יודעים שכל המהומה הייתה על לא מאומה. את עמדת המדע כעת מבטא הספר החדש "שניים במיטה אחת – המערכת החברתית של חלוקת המיטה בין בני הזוג", מאת פרופסור פול רוזנבלט מאוניברסיטת מינסוטה. רוזנבלט, חוקר במדעי החברה, עשה סקר בקרב זוגות מכל הגילים על הרגלי המיטה והשינה שלהם. החדשות הטובות שהחוקר מביא: לא משנה אם אנחנו מחבקים זה את זו בזמן השינה או ישנים בנפרד. מה שחשוב הוא אם נהנינו מחצי לילה רגוע. רוזנבלט מציין שאחת הבעיות הקשות בתחילת החיים המשותפים היא כיצד לחלק את שטח המיטה. הזוגות שהשתתפו בסקר מדווחים על מאבקים בראשית החיים המשותפים שהביאו לידי גיבוש מחודש של הרגלי השינה. למשל, הצורך להירדם זו בזרועותיו של זה פינה את מקומו להכרה שהרבה יותר נוח לעשות את הלילה בלי מגע גופני רצוף. המיטה הצרה פינתה את מקומה למיטה רחבה יותר. הקרבות על השמיכה המשותפת, שנראו בהתחלה משעשעים ובמהרה הפכו למייגעים, הסתיימו בהוספת שמיכה שנייה. עם כל הנכונות להתפשר ולהתחשב בזולת, אמרו הרוב: בלי בן/בת זוגי לצידי – אני ישן הרבה יותר טוב. רק במקרים קיצוניים מעטים קנו מיטה שנייה או אפילו עברו ללון בחדרים נפרדים. אף על פי כן, נהגו הזוגות של רוזנבלט כמו רובנו. למרות שביקשו מרחב ושקט – הכריע בכל זאת הצורך בביטחון בעד אותם ארבעה מטרים רבועים. לשניים, כמובן.
More reviews about the Berliner Morgenpost